פסק דין
בפני תביעה להחזר כספי בגין תשלום שנגבה על ידי הנתבעת עבור חופשה שהזמינו התובעים ואשר, בסופו של יום, לא מומשה.
התובעים הזמינו אצל הנתבעת חופשה בת שלושה לילות, בין התאריכים 21.4.2011 -24.4.2011 עלות החופשה היתה 4,980 ₪ .
בתאריך 20.4.2011, יום קודם התאריך המיועד למימוש החופשה, התקשר התובע אל נציגת הנתבעת וביקש לבטל את שהייתם בלילה האחרון, בשל טיפול רפואי דחוף אליו זומן בעקבות בעיה בכליותיו, טיפול אשר נאלץ לעבור באופן מפתיע. נציגת הנתבעת מסרה בתגובה כי ככל שיימצאו לתובעים מחליפים בגין הלילה במבוקש לביטול, אזי ניתן יהיה לבטל את התשלום בגין הלילה המבוטל וככל שלא יימצאו מחליפים, ייאלצו התובעים לשלם עבור החופשה במלואה.
בתאריך 21.4.2011 הגיעו התובעים אל הנתבעת לשם מימוש החופשה. עם הגעתם, הביעו התובעים תקוותם כי יימצא להם מחליף ללילה אותו ביקשו לבטל. כן, ביקשו לדבר אל ליבו של סמנכ"ל הנתבעת, מר ארז משה ולהסביר כי בשל הנסיבות הרפואיות הדחופות, אין להם כל אפשרות לממש את חופשתם עד תומה. חילופי הדברים ביניהם היו קשים כאשר כל צד טוען שהאחר אשם בסגנון השיחה. בעקבות כך, עזבו התובעים את המקום מבלי שמימשו את חופשתם.
התובעים פנו אל הנתבעת באמצעות בא-כוחם, בדרישה לקבל את כספם בחזרה, בליווי פיצוי. הנתבעת סירבה והפנתה אותם לתנאי הזמנת החופשה, בה צויין מפורשות כי ביטול בהתראה קצרה שכזו, לא יזכה בהחזר כלשהו.
משלא הגיעו הצדדים לעמק השווה, הגישו התובעים תביעתם.
אחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מוצאת לקבל את התביעה, בחלקה בלבד.
אין חולק כי גם בשים לב לבדיקה הרפואית שנקבעה לתובע, יכולים היו התובעים לממש את חופשתם בחלקה, היינו שני לילות. אשר ללילה השלישי, אני סבורה כי בנסיבות, נוצרה מגבלה אמיתית של ממש אשר מנעה מן התובעים את היכולת לנצל את מלוא החופשה.
השאלה הצריכה דיון הינה האם בנסיבות העניין היה "סיכול" כמשמעותו בסעיף 18(א) לחוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה] תשל"א – 1970.
הסעיף דן במצב בו בין כריתת החוזה לבין המועד שנקבע לקיומו, מתרחשים מאורעות חיצוניים בלתי צפויים המסכלים מאמצי צד לחוזה לקיים את חיוביו, כאשר הבסיס לעניין הוא העדר יסוד אשם מצידו של המפר.
הגישה הקלאסית בחקיקה הינה שסיכול מתקיים במקרים של כח עליון הגורם לחוסר יכולת לבצע את החוזה, זאת להבדיל מהפרת חוזה אשר בדרך - כלל היא מעשה/מחדל של הצד החייב על פי החוזה (ע"א 865/76 לופז נ' שושני, פ"ד לא(3) 748). יש להניח כי סעיף זה יחול גם כאשר ארע אירוע שהצדדים לחוזה לא צפו אותו מראש ואף לא היו חייבים לצפותו, כאשר אירוע זה הופך את החוזה לבלתי-אפשרי או לשונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.
סעיף 18(א) קובע שלושה מבחנים מצטברים:
אי ידיעת הנסיבות, אי צפיית הנסיבות, והעדר חובת ידיעה או צפייה.
המבחן הוא מבחן של סבירות – האם אדם סביר, בנעלי המפר, על פי היגיון העסקה הנדונה ובעובדות המקרה, היה צריך לדעת או לצפות את האירוע המסכל.
במקרה שבפניי, הוכיחו התובעים כי לא יכולים היו לדעת אודות הבעיה הרפואית שתצוץ ואודות מועד הטיפול הרפואי שייקבע, ומן העדויות שבאו בפניי עולה כי לא היתה עליהם החובה לדעת או לצפות זאת. המדובר בבעיה רפואית דחופה ופתאומית שאילצה את התובע להגיע לטיול רפואי ביום האחרון שתוכנן לחופשה. משאירע "סיכול", זכאי התובע לבטל את החוזה.
ואולם, כידוע, חובתו של תובע, להקטין את נזקו.
אין חולק כי יכולים היו התובעים לנצל שניים משלושת הלילות שהזמינו ולא הוכח בפניי כל טעם המצדיק עזיבת התובעים את המקום. ועוד, ברי, כי בנסיבות, משמדובר במועד החל בחופשת הפסח, כאשר ביטול החופשה היה ביום תחילת החופשה, גם לנתבעת נגרם נזק.
על יסוד האמור, אני מוצאת לקבל את התביעה ככל שהיא נוגעת ללילה אחד בלבד, הלילה השלישי שלגביו, אכן אירעו נסיבות שמנעו מן התובעים את היכולת לנצל את החופשה.
אשר על כן אני מורה לנתבעת לשלם לתובעים סך של 2,200 ₪, סכום הכולל פיצוי בגין לילה אחד וכן הוצאות ההליך. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.